"מהות הביטחון היא מנוחת נפש הבוטח, שיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו"
חובות הלבבות, שער הביטחון, פרק א.
אמצע הלילה עכשיו, מתקשה לחזור לישון, הדאגות שנרדמתי איתן מתעצמות בשעה זו, גם דאגות קטנות מקבלות בחושך מימד אחר. אחת מבנותי נמצאת במסע בשביל ישראל התחילה באילת ותסיים בדן, ביום צועדת ובלילה מוצאת גג לראשה אצל מלאכי שביל, אנשים שגרים בסמוך לשביל ופותחים את ביתם למטילים ללא תמורה, אבל אין לי מושג מי המלאך ששומר עליה הלילה, הטלפון שלה היה סגור כל היום גם כדי לשמור על הסוללה אבל יותר בשביל להתמזג עם הטבע ללא הכפתורים וטכנולוגיות. היא סיימה שנתיים שרות ועכשיו היא במסע החיפוש uהתשובה של צעירים אחרי החובות ובדרך לחיים.
אחרת נמצאת עכשיו במסע תלמידים בפולין, אני יודעת שביקרה הים באושויץ, לא הצלחתי לדבר איתה הערב, קבענו שכשהיא מגיעה לחדר במלון היא שולחת הודעה עם מספר החדר... אבל עכשיו בשעה 3:00 בלילה ראיתי שנצפתה בווטסאפ רק בשעה ב-1:30 , מאוחר מדי בשביל לדבר איתנו. ואני דואגת, לא מצליחה להתקפל חזרה לתוך השינה ...
שלישית בשרות לאומי, יצאה הבוקר ונזכרתי שלא הודיעה שהגיעה, כבר התרגלתי, שיחות הטלפון שלי איתה מאז שהתחילה את השרות קצובות וקצרות, היא ממעטת לשתף, אבל איכשהו בגלל שהיא במסגרת אני לא ממש דואגת.
הרביעית מחכה לתשובה על מבחן שיכריע את התואר, שלושה שבועות היא מחכה לתשובה, בע"ה תגיע השבוע ובינתיים יש על מה לדאוג.
גם עם ההבן הנשוי לא דיברתי היום אני נזכרת, אבל איכשהוא כשהם נשואים, מפלס הדאגות קצת נבלם, יש מי שדואגת לו ב"ה, יש גם מי שדואג לנכדי. מפלס הדאגה מתחלק בין הדורות בטור הנדסי יורד.
הבו הצעיר איתי בבית נם את שנתו, נעדר מרשימת הדאגות, למרות שדווקא לו היה יום לא מוצלח, חזר הביתה מוקדם עם כאב ראש. בבוקר לא רצה ללכת לבית ספר, בזמן האחרון שולח יותר מדי איתותים של חוסר שביעות רצון מהישיבה, אבל כשיש ילדים גדולים בבית עם דאגות אמיתיות, אז בעיות אלה של בני הצעיר מאבדות גובה. הוא ילד טוב ותלמיד טוב ועם נתונים כאלה למדתי שבכל מקום שילמד יהיה טוב. השאלה היחידה שאני שואלת אם מציקים לו, בליבי פנימה אני חוששת מהטרדות כאלה ואחרות שרק לא יקלקלו....
על יותר מזה אני לא מצליחה לחשוב, לפעמים מרגישה את כתפי שחות מעומס הדאגות, מעומס המחשבות, כאילו שאני עוזרת למישהו עם כל הדאגות האלה, ממש לא, מחר אקום עייפה יותר ואנרגטית פחות כדי לצאת לעמל יומי וכדי להקשיב, לפעול ולעזור ליקירי... אבל המחשבה ההגיונית הזו לא מצליחה להשתיק את הדאגות...ביום שהפכנו הורים התחלנו לדאוג, מי פחות ומי יותר, זוכרת את עצמי מתבוננת בבכורתי המקסימה שאך הבאנו מבית החולים, נתקפת בהלה אמיתית מכובד האחריות שלפתע נחה על כתפי...
המילה דאגה מורכבת מהאותיות א עד ה ללא ב' - ביטחון, הרי קצת ביטחון ביושב במרומים שהכל לטובה יכול בקלות לעמעם ואפילו לכבות את כפתור הדאגה הזה שלוחץ, לפעמים הביטחון הזה אכן מצליח להתיישב על הלב בשעה של נחת רוח, בשעה כזו השמש זורחת, ופיית הקסמים מפזרת בנדיבות כוכבים נוצצים בשמי חיינו, וזה יכול לקרות פתאום בלי הודעה מוקדמת...
עכשיו השעה 4:00 , בוקר חדש מתקרב בצעדי ענק... כשהחושך יתפזר יתפוגגו להן בשקט חלק מההדאגות, אולי אצליח לדבר עם הבנות, אולי נקבל תשובה למבחן, ושחר של יום חדש יביא איתו דאגות חדשות...