אזכרה סיון - תשע"ה

June 3, 2015

 

ביום שלישי הבא שוב נעלה על ההר, 37 שנים שאנו עולים אל ההר הזה שאלף שמשות זורחות ממולו על כיפת הסלע, ההר שטמונים בו גדולי האומה, רבנים, אנשי רוח וסופרים, עולי הגרדום, נטבחי תרפ"ט, אנשי רוח ואנשי מעשה, וגם אבא שלי.

שנים היינו עולים לשם עם חבורה של חסידים שדוד מוטי היה מביא להשלמת מנין, קצרי רוח היו וזועפים ממש כמו בגדיהם השחורים, ממהרים להשלים את המשימה, זועפים כי איחרנו, זועפים אולי בגלל הלבוש שלנו, זועפים כי היו הם כנראה אנשים קשי יום, בתור נערה לא נתתי דעתי על כך. רק זוכרת אני את יום היורצייט כיום קשה וזועף, דוד מוטי מנסה לתאם איתנו מפגש בשולי שכונת מאה שערים לידו מונית גדולה עם החסידים העלומים, תמיד מישהו מאחר ודוד מוטי קצר רוח...

 

אני לא מאשימה אותו, בתוך חייו המתוחים לקח על עצמו מדי שנה לארגן האזכרה, האמת הוא היה הדוד היחיד שעזר לאמא באותם שנים, היה מגיע אלינו לגבעתיים בבגדיו הירושלמים, מחביא את הפאות הארוכות מתחת לכובע ומתקן בידי הזהב שלו ברז דולף, דלת חורקת וכל מה שנשבר או התרופף בחיינו שהתרופפו בשנים אלה, עכשיו כשאני חושבת על זה הוא היה אז כבן 30 ומשהו ואיזה אחריות לקח על עצמו...

 

ואנו נערות צעירות נגררות על ההר בעקבות החסידים, בעקבות הדודים ובעקבות אמא. דוד יוסי רועם בקולו הירושלמי החם את פרקי התהילים בקצב מהיר למדי, תפילת אל מלא רחמים, ומיד אח"כ בטקס קבוע אמא מזכירה לנו "אפשר לבקש עכשיו מאבא, תניחו אבן ותבקשו" האמת אף פעם לא הרגשתי שום דבר במקום הזה, הרגשות שלי השתתקו, הצער על עליבות הטקס טשטש את הצער האמיתי. משם בדרך כלל נסעו לבית של סבתא במאה שערים, עוגות שמרים ריחניות וענבי חברון צוננים המתיקו לנו משהו מהיום הזה.

 

לאף אחד לא היתה כוונה רעה, אבל ככה זה היה במשך שנים, נשארנו הבנות הצעירות של יוסקה שצריך להוביל אותם, ולארגן להם את הטקס... אח"כ התחתנו והובלנו את הבעלים שלנו אחרינו, נוכחותם הפחיתה את מספר החסידים שהשלימו מנין, דוד מוטי המשיך לללוות אותנו, והמשכנו לקיים את הטקס בהר עצובים ושותקים.. אמרנו תהילים ואל מלא רחמים, אבל שום מילה נוספת על חייו של אבא למרות שהיה הרבה מילים להגיד, אלה שהשלימו לנו מנין תמיד הכתיבו את הקצב, ומיד אחרי ששמנו את האבן, עזבנו במהירות את ההר, אמא תמיד התעכבה עוד מספר דקת כי אפשר לבקש עכשיו... ואולי גם לספר לו קצת כמה כואב וכמה קשה בלעדיו, ואנחנו המתנו לה בדממה שתרד מההר...

 

אחר כך היו שנים של שלא עליתי בגלל הריונות ולידות, ובגלל האינתיפדה. יותר מעשרים שנה עברו, ילדי בגרו והחלו להצטרף, הטקס היה אותו טקס, החסידים השלימו מנין בקוצר רוח, אבל אנחנו בגרנו והתחזקנו, הזמן עשה את שלו ואני לראשונה הצלחתי להגביה את עיני מהמצבה הדוממת ומהטקס האומלל, לשאת עיניים סביב ולחוש "מה נורא המקום", להבין את העצמה של ההר ואת הזכות שנפלה בחלקנו.

 

שנים שלא הבטתי מעבר לחלקה המשפחתית, שנים שלא התעניינתי, הייתי הלומת צער, עסוקה בכאב ובחידלון, והנה זה קרה, התחלתי לגלות את ההר - ממול ממש מתחת לרגלנו רחבת המקדש שוממה ומרגשת, לידינו קדושי תרפ"ט שנקברו בקבר אחים, כמה מטרים מימין קברו המגודר של בן יהודה ולמעלה באותו צלע הר מנחם בגין ועולי הגרדום.

 

ביום שלישי הבא שוב נעלה על ההר, רק אנחנו, אמא, הבנות והנכדים, הטקס יהיה בקצב שלנו. אני מקוה שהמאבטחים ילימו לנו מנין...

 

היום הזה יהיה קודר לנצח, תחושת החמצה על חיים שנלקחו צעירים מדי, על מה שהפסיד, על מה שכולנו הפסדנו... ובכ"ז יש דור חדש שממשיך, חזק ובוטח, ערכים כמו יושר, צניעות ואהבת הארץ, שהיו חשובים לו נטמעו גם בדור הבא, החיסרון הגדול מהול בשמחה על היש. נדמע ונצחק, נזכור ונכאב, ואלף השמשות שזוהרות על ההר שממול יחייכו אלינו למרות הכל.....

Please reload