משהו מניחוח הוורד תמיד ישאר ביד המגישה את הפרחים...

רק המחשבה שצריך לכתוב שיתקה אותי עד היום כתבתי רק למגירה ומתי שרציתי, בלי מאמץ מיוחד.. רק כשבראש הדהדו מילים שמבקשות להיכתב, והיה לי רגע של נחת לתת למילים את מבוקשן... עכשיו ערב פסח, אין לי רגע, ואין לי נחת, ואין לי מילים שמבקשות להיכתב, אבל החלטתי שאני חייבת להוכיח שאני יכולה לכתוב כך סתם מתוך יום סתמי ולא מיוחד. אבל האמת שאין יום סתמי ולא מיוחד אפילו אין רגע סתמי ולא מיוחד, כל יום הוא עולם ומלואו עולם של חושים, של צבעים, של קולות, של מילים שיכולות להיכתב... היום היה מן יום כזה, חזרתי מהעבודה, סידורים, ספרית... והנה יש לי מה לכתוב.

כל פעם שאני מגיעה לספרית שלי, אני מגלה עוד טפח של צדיקות באישה המופלאה הזו. היום גיליתי שמדי יום ראשון היא מלווה אישה נכה, יוצאת איתה לסידורים, ועל הדרך פינוק של בית קפה ואם צריך תספורת או צבע, היא סיפרה לי כמה היא נהנית מהיום הזה ואני מניחה שבשביל האישה שהיא מלוה, יום ראשון הפך יום מיוחד בשגרת חייה האפורים.. יום שהיא מחכה לו.. פעם אחרת גיליתי שהיא מארחת נשים בדדות, מזמינה אותן ברגע של בדידות להעביר את אחה"צ בין הלקוחות, הן יקבלו קפה ועוגת שמרים משובחת ובעיקר את חום הלב, מוציאה אותם מהשקט המייסר שלהן שלהן לבית השמח שלה...

את כל הנשים האלה הכירה כלקחות שבאו להסתפר ולתקן מבחוץ אבל היא בחושים שלה השכילה לראות פנימה, מעבר למספרים שחתכו ומעבר לצבע שכיסה את הזקנה.

אז מסתבר שאנשים טובים באמצע הדרך יש לא רק בשיר.. תפקחו את העיניים תסתכלו סביב, האביב כבר כאן, בשדה ליד הדרך יש פריחה נהדרת ואולי גם מישהו שזקוק לנו.. ותזכרו .. משהו מניחוח הוורד תמיד ישאר ביד המגישה את הפרחים