זמן רב שאני כותבת למגירה, ועם העלאת האתר החדש בעיצוב היפה של מערכת wix הרגשתי שהגיע הזמן להעלות את הגיגי לרשות הרבים, אשמח לקבל תגובות.

נכדים

 

אחרי סוף שבוע ארוך עם הקטנים המתוקים חזר השקט. כל פעם שואלת את עצמי מחדש איך עשינו זאת 20 שנה ברצף (כמעט)... חופש גדול, חיתולים, אטרקציות, דביקות של חול ובמבה, כמה טוב עכשיו..

 

ובכל זאת מודה על האמת נהניתי גם אז מכל רגע, מהמתיקות של צעד ראשון, ממילה ראשונה, מבוקר טוב מחויך ורטוב, מהתמימות, ואולי גם מתחושת השליחות והכח שבידינו... שהכל לפנינו, מתחילים משפחה, מתווים דרך, מעצבים אישיות... הכל מאיתו יתברך והכל בסיעתא דשמיא, אבל לנו יש את הרשות והיכולת לפעול ולעשות... התהליך מופלא - גידלנו וגדלנו, חינכנו והתחנכנו, העצמנו ולא פחות הועצמנו... וכמה טוב עכשיו...

דאגה

 

"מהות הביטחון היא מנוחת נפש הבוטח, שיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו" 

חובות הלבבות, שער הביטחון, פרק א.

 

אמצע הלילה עכשיו, מתקשה לחזור לישון, הדאגות שנרדמתי איתן מתעצמות בשעה זו, גם דאגות קטנות מקבלות בחושך מימד אחר. אחת מבנותי נמצאת במסע בשביל ישראל התחילה באילת ותסיים בדן, ביום צועדת ובלילה מוצאת גג לראשה אצל מלאכי שביל, אנשים שגרים בסמוך לשביל ופותחים את ביתם למטילים ללא תמורה, אבל אין לי מושג מי המלאך ששומר עליה הלילה, הטלפון שלה היה סגור כל היום גם כדי לשמור על הסוללה אבל יותר בשביל להתמזג עם הטבע ללא הכפתורים וטכנולוגיות. היא סיימה שנתיים שרות ועכשיו היא במסע החיפוש uהתשובה של צעירים אחרי החובות ובדרך לחיים.

 

אחרת נמצאת עכשיו במסע תלמידים בפולין, אני יודעת שביקרה הים באושויץ, לא הצלחתי לדבר איתה הערב, קבענו שכשהיא מגיעה לחדר במלון היא שולחת הודעה עם מספר החדר... אבל עכשיו בשעה 3:00 בלילה ראיתי שנצפתה בווטסאפ רק בשעה ב-1:30 , מאוחר מדי בשביל לדבר איתנו. ואני דואגת, לא מצליחה להתקפל חזרה לתוך השינה ...

 

שלישית בשרות לאומי, יצאה הבוקר ונזכרתי שלא הודיעה שהגיעה, כבר התרגלתי, שיחות הטלפון שלי איתה מאז שהתחילה את השרות קצובות וקצרות, היא ממעטת לשתף, אבל איכשהו בגלל שהיא במסגרת אני לא ממש דואגת.

 

הרביעית  מחכה לתשובה על מבחן שיכריע את התואר, שלושה שבועות היא מחכה לתשובה, בע"ה תגיע השבוע ובינתיים יש על מה לדאוג.

גם עם ההבן הנשוי לא דיברתי היום אני נזכרת, אבל איכשהוא כשהם נשואים, מפלס הדאגות קצת נבלם, יש מי שדואגת לו ב"ה, יש גם מי שדואג לנכדי. מפלס הדאגה מתחלק בין הדורות בטור הנדסי יורד.

 

הבו הצעיר איתי בבית נם את שנתו, נעדר מרשימת הדאגות, למרות שדווקא לו היה יום לא מוצלח, חזר הביתה מוקדם עם כאב ראש. בבוקר לא רצה ללכת לבית ספר, בזמן האחרון שולח יותר מדי איתותים של חוסר שביעות רצון מהישיבה, אבל כשיש ילדים גדולים בבית עם דאגות אמיתיות, אז בעיות אלה של בני הצעיר מאבדות גובה. הוא ילד טוב ותלמיד טוב ועם נתונים כאלה למדתי שבכל מקום שילמד יהיה טוב. השאלה היחידה שאני שואלת אם מציקים לו, בליבי פנימה אני חוששת מהטרדות כאלה ואחרות שרק לא יקלקלו....

 

על יותר מזה אני לא מצליחה לחשוב, לפעמים מרגישה את כתפי שחות מעומס הדאגות, מעומס המחשבות, כאילו שאני עוזרת למישהו עם כל הדאגות האלה, ממש לא, מחר אקום עייפה יותר ואנרגטית פחות כדי לצאת לעמל יומי וכדי להקשיב, לפעול ולעזור ליקירי... אבל המחשבה ההגיונית הזו לא מצליחה להשתיק את הדאגות...ביום שהפכנו הורים התחלנו לדאוג, מי פחות ומי יותר,  זוכרת את עצמי מתבוננת בבכורתי המקסימה שאך הבאנו מבית החולים, נתקפת בהלה אמיתית מכובד האחריות שלפתע נחה על כתפי...

 

המילה דאגה מורכבת מהאותיות א עד ה ללא  ב' - ביטחון, הרי קצת ביטחון ביושב במרומים שהכל לטובה יכול בקלות לעמעם ואפילו לכבות  את כפתור הדאגה הזה שלוחץ, לפעמים הביטחון הזה אכן מצליח להתיישב על הלב בשעה של נחת רוח, בשעה כזו השמש זורחת, ופיית הקסמים מפזרת בנדיבות כוכבים נוצצים בשמי חיינו, וזה יכול לקרות פתאום בלי הודעה מוקדמת...

 

עכשיו השעה 4:00 , בוקר חדש מתקרב בצעדי ענק... כשהחושך יתפזר יתפוגגו להן בשקט חלק מההדאגות, אולי אצליח לדבר עם הבנות, אולי נקבל תשובה למבחן, ושחר של יום חדש יביא איתו דאגות חדשות...

 

 

חו"ל

 

אתמול כשעה אחר מוצש נפרדתי מיקירי, נסעו לביקור משפחתי בלוס אנגלס. פעם שלישית שבחרתי לא להצטרף, שנים נסענו לשם לבקר את ההורים, בהתחלה עם ילד אחד ובפעם האחרונה עם כולם,  שישה ילדים, 6 מזוודות, 13 דרכונים, ותורים בלתי נגמרים בדוכני הבידוק אחרי הטראומה של NINE ELEVEN ..  שמחה על הזכות שנפלה בחלקי לנסע, לראות, להרגיש ולחוות.. לא יורקת לבאר ששתיתי ממנו אבל גם מדברים טובים אפשר לשבוע... הנסיעות ארוכות מדי, הפארקים גדולים מדי, והכל פלסטיק גם החיוך של המארחים, ואולי סתם קיבלתי חינוך טוב מדי ציוני מדי, גם שעמדתי מול איתני הטבע של פארק יוסמטי לא יכולתי יותר מדי לפרגן, מה רע בחצבאני או בעין תינה אמרתי לבעלי,  מבחינתי אין על טבילה בנחלי הצפון הקרירים בחם של אוגוסט... בלי לחצות אוקינוס  פלוס נהיגה של 10 שעות..  יש לנו הכל בארצנו, הכל בראש והכל בהשפעת הסביבה.

מגזרנו הדתי לאומי הפך את הנסיעות לחו"ל לערך ששוה לעבוד קשה בשבילו, חופשה בחו"ל הרבה יותר נחשבת מחופשה משפחתית בצימר בצפון, אויה מה היה לנו? במטוס בדרך חזרה כבר חושבים על היעד הבא.

מגבלות כשרות ותפילה במנין מוצאים פתרונות עוקפי שולחן ערוך לטובת החופשה האידיאלית ומה אנחנו מעבירים לדור הבא?

 

ואולי הביקורת שלי לא במקומה? הרי נסעתי לחו"ל ויש לי הזדמנות להמשיך ולנסע, אבל בכ"ז פעם שלישית שבעלי נוסע עם הילדים בלעדי, זמן איכות עם אחותו, בילוי עם בני הדודים הרחוקים ... אולי זו מחאה קטנה וטיפשית שלי על הענין..  סבי וסבתי ילדי הארץ מבני הישוב הישן, סבי מעולם לא לן מחוץ לירושלים, כל החגים עשינו בביתם במאה שערים, שם בבית הקטן למדתי יראת שמים טהורה, קיום מצוות מתוך שמחה, אהבת הארץ והרבה חסד, בכל סעודה היה סבא מביא עני שמצא בקרן רחוב בוחש בצפרדע הירוקה של הזבל. אחיותי ואני היינו מסבות את הראש וסותמות את האף - רק אחרי שנים הבנו...

 

ילדי חגגו פסח את סבא וסבתא בלוס אנג'לס, חול המועד בדיסנילנד ובהוליווד... אבל זכו להכיר גם את סבתי במאה שערים שנפטרה לפני כ-3 שנים, מהעולם הרב גוני הזה יצא מיקס די משובח למרות שאין הנחתום מעיד על עיסתו.. בני הגדול החליט כשהיה בכיתה י"א לוותר על נסיעות לחו"ל הוא לא מצא היתר הלכתי לטיולים האלה. השאר נוסעים ואפילו הרבה, בתי הבכורה נסעה לטייל באירופה, השניה היתה בהודו ואפילו בברלין, השלישית רק סימה שירות והרביעית מצאה עבודה הקיץ ב-camp lavi  שבפנסילבניה... אנחנו מגדלים את ילדינו לחרות מחשבתית ומקבלים באהבה את בחירותיהם, לצד זה אנו ממשיכים לפמפם באוזניהם ערכים שחשובים לנו, הם יודעים להעריך ולהוקיר, ואפילו קצת הצליח לנו שתיים מבנותינו מדריכות טיולים,  אחת בצפון הארץ ואחת בדרומה, ובכל זאת לא מוותרות על נסיעה לחו"ל,  נראה שבשנים האחרונות אבקר הרבה בשדה התעופה ללוות ולקבל את ילדי שאוהבים לגלות עולם...